אם זה קרה לכם מסתבר שמדובר בתהליך טבעי ובלתי נמנע של התפתחות היכולת להיות לבד ועצמאי בתוך קשר זוגי.

בשלב הראשון של הקשר בני הזוג חווים סימביוזה.

רבים מכירים את השלב הזה כהתאהבות שסוחפת את בני הזוג לקרבה ולהתמזגות, לרצון עז להיות כל הזמן ביחד כשכל פרידה מלווה בגעגוע חזק. תחושת האחדות והמיזוג מושגת על ידי העצמת הדומה והזהה, משפטים שגורים בשלב הזה הם :"וואוו גם אני... אוהב ממרח השחר, גם אני הייתי בהופעה של אברהם פריד, או "אנחנו נשמות תאומות" " הוא יודע מה אני חושבת גם בלי שאני אגיד"
החלק המבורך בשלב זה ושרבים בהמשך מתגעגעים אליו הוא התשוקה הגדולה כמו גם הנתינה והקבלה ההדדיים. הצורך לשמר את הסימביוזה מביא את בני הזוג להתאמץ לרצות האחד את השני, בעוד שהם ישתדלו להימנע מלהציג דרישות או להראות אנוכיים.
הסימביוזה מניחה את היסודות לקשר ומאפשרת את המעבר לשלב הבא ביחסים, אולם במידה ובני הזוג לא הצליחו לייצר אותה הם יתקשו לעבור הלאה. במקרה זה בני הזוג ינסו לפתח תחושת אחדות, לצמצם הבדלים ולהימנע מקונפליקט.

השלב השני מאפשר דיפרנציאציה. 
בשלב זה בני הזוג מתחילים לבטא רצון ליותר מרחב אישי, ובכלל זה גם רצון לבלות חלק מהזמן ללא בן הזוג. כך מגדירים את הגבולות שלהם בתוך הקשר. ועוד, אנשים מתחילים להבחין בעובדה הבלתי נמנעת כי קיימים לא מעט הבדלים ביניהם ואף ימצאו עצמם מתווכחים על דעות מנוגדות. תגלית זו עשויה להיות מלווה בתהייה המתבקשת  "איך לא שמתי לב שהוא" לדוגמא, "שתלטן", או "איך לא שמתי לב שהיא מכורה לקניות"  וכדומה.
בשלב זה, אנשים לעיתים יחושו אשמה על כך שפתאום הם מרגישים אחרת בנוגע לבן הזוג ובנוגע לצרכים שלהם מהקשר, אך למעשה שלב זה הוא טבעי והכרחי. כשאשליית הסימביוזה מתנפצת ובני זוג מתקשים להכיל את הנפרדות שהגיעה טרם זמנה, תתכן פרידה, אולם במקרים אחרים הנפרדות תפציע באופן הדרגתי.
שלב התרגול הוא השלב השלישי. בשלב זה אנשים מתחילים לבטא יותר עצמאות ומגלים את עצמם מחדש כאינדיבידואלים בתוך הקשר הזוגי. הפיתוח האישי תופס יותר ויותר מקום על פני ההשקעה בקשר הזוגי. בני זוג פחות מכוונים אחד כלפי השני ויותר מרוכזים בעצמם ובצרכיהם. באופן טבעי שלב זה מזמן יותר הזדמנויות למריבות וויכוחים ויש צורך להפגין קשרים בין אישיים שיובילו לפתרון שבו הקשר ימשך, אך גם ההתפתחות האישית.
השלב הבא: התקרבות מחודשת- לאחר שכל צד ביסס את עצמו כנפרד בתוך הקשר, ההתקרבות הופכת ליותר בטוחה וזאת בידיעה כי העצמי הנפרד ימשיך להתקיים בתוך האחדות הזוגית. בני זוג יחפשו תמיכה אחד מהשני והם ינועו בין תקופות של התקרבות ואינטימיות גוברת לבין זמנים שבהם יהיו יותר מושקעים בעצמם.

השלב השלישי האחרון הוא התלות ההדדית.
בשלב זה, בני הזוג ירגישו בטוחים להתפתח בחייהם האישיים בהכרה ברורה כי הם ממשיכים להיות נאהבים על ידי בני זוגם.  בני זוג מוצאים סיפוק מתוך חייהם האישיים ומצמיחתם האישית ובו בעת גם משיגים קשר אינטימי ועמוק שגורם לסיפוק. מצב זה מאפשר תלות הדדית שהיא בסיס לצמיחה ולהתפתחות.
לסיכום, נראה כי הפנטזיה לשמר את המתיקות הסימביוטית לאורך זמן אומנם אפשרית, אולם חשוב לזכור כי מצב זה הוא לרוב זמני מאחר ואין בו את המרחב המאפשר לכל צד להמשיך ולפתח את עצמו, מה שלאורך זמן עלול ליצור מתחים וקונפליקטים שיחרבו ממילא את הנאה הסימביוטית. הנכון ביותר הוא לנוע אל עבר מצב בו בני זוג מוצאים איזון בין "אני" ל"אנחנו", בין הצרכים האישיים לבין המחויבות הזוגית. יכולת זו דורשת גמישות לנוע בין שני המצבים האלו וכן הבנה כי בזוגיות מתקיימת תנועה טבעית ובלתי נמנעת בין התקרבות להתרחקות.
אין זה אומר כי המעבר לנפרדות מחייב שבירת ההרמוניה הזוגית. המצב הסימביוטי אומנם מספק תחושה של מושלמות הרמונית אולם הרמוניה זו מחייבת ויתור עצמי לטובת המשך תחושת האחדות. זאת, בעוד שבמצב השני קיימת הרמוניה מתוך כך ששני בני הזוג מתפתחים הן ביחד והן לחוד ללא הצורך להקריב עצמנו למען הקשר.